צרו קשר

שיטת הפיגומים

מה קורה אתך, בן?!
אמא: מה שלומך?
נאור: זורם, סבבה.
אמא: אמממ... ספר לי משהו נוסף? איך היה היום בלימודים?
נאור: (לא יוצר קשר עין) את יודעת...רגיל.
אמא: למה אתה לא מדבר איתי??
נאור: מה?! מה אני אמור להגיד?
אמא: מה שלומך? מה קורה איתך? מה עובר עליך? אני לא יודעת מה שלומך באמת!
נאור: אמא, אין לי מושג. לא יודע מה לענות.
אמא של נאור מנסה בכל מאודה לשוחח עם בנה בן השתיים עשרה ולהתעניין בשלומו היא חווה את תשובותיו כסתמיות ואולי אפילו מבטלות. היא מתוסכלת ואף כועסת על כך שהוא ממעיט בדיבור ומסתיר ממנה את תחושותיו האמתיות לגבי חייו. כתוצאה מכך, היא חשה ריחוק במערכת היחסים ביניהם.



מה רוצים ממני?
דרך אחת אפשרית לנתח את השיחה - נאור נער בתחילת  גיל ההתבגרות, הזקוק לעצמאות ומדיר את אמו מחייו הפרטיים. הוא יוצר מרחב אישי משלו, בו הוא מתמודד בגפו עם חייו וקשייו.
אך דרך נוספת להסביר - לנאור באמת אין מושג איך לענות לאמו. תשובתו "מה?! מה אני אמור להגיד?" אינה דווקא כדי לדחות את אמו מעליו, אלא כי אין בידו את הכלים להשיב על שאלה זו. ייתכן שככל שהשיחה מתארכת כך גם תסכולו של נאור גדל. הוא מתבקש לענות על שאלות שאינו מצליח להשיב וחש שאינו מספק את בקשתה של אמו. כך, נוצרת שיחה רוטינית לאורך זמן ממושך שבה אמא ונאור מתוסכלים משיחות ה-"מה שלומך".

פיגומים
לב ויגוצקי, פסיכולוג התפתחותי יהודי-רוסי, התעניין בהתפתחות הלמידה של הילדות המוקדמת. הוא טען כי לסביבה חשיבות מכרעת בהתפתחות האינטלקטואלית של הילד, בשונה מתיאוריות אחרות באותה העת אשר הדגישו השפעות גנטיות או נוירולוגיות. לשיטתו, הסביבה האנושית המיידית, היא זו המעניקה לילד תמיכה המותאמת למידת התקדמותו במהלך ניסיונותיו להתמודד עם משימות ואתגרי החיים. תמיכה זו המפרקת את המשימה לחלקים מותאמים למידותיו וליכולותיו, הניתנים להכלה או לניהול, מכונה – "פיגום". בדומה לאם הגוזל המעבדת את המאכל על ידי לעיסה וטחינה, קודם שתתן אותו לגוזלה.  כך, בעזרת הפיגומים הניתנים על ידי הסביבה, עובר הילד מהמקום המוכר והידוע שלו למקום בו יוכל לחקור ולהשיג.

דרכים לפיגום בשיחה
בתרגום דרכי הוראת הפיגומים לזירה הבין-אישית שבין ההורה לילד ניתן לקבוע את הכלל הבא: על מנת שילד יוכל להבין את ההורה – את שאלותיו, כוונותיו ודרישותיו, הוא זקוק לתיווך מתאים, לסולם עם שלבים מותאמים שאין ביניהם מרווח גדול מידי כדי שיוכל להתקדם מעלה.
נחזור לנאור ואמו: השיחה ביניהם יוצרת תסכולים, כי הסולם לא מותאם עבורו, בשאלות יש מרווחים גדולים מידי. כעת, אמו מנסה לשוחח איתו שוב על לימודיו - באמצעות פיגומים. היא בוחרת לשוחח איתו, בזמן שהיא יודעת שהוא משתף יותר - כאשר כל אחיו הקטנים הולכים לישון והם נשארים לבדם למלאכת שטיפת הכלים:

אמא: מה שלומך?
נאור: זורם, סבבה.
אמא: איזה מקצועות היו היום בלימודים?
נאור: שעתיים ראשונות היה עם המחנכת שיעור תורה. אחר כך שעתיים מתמטיקה. היה ממש משמעם. אני לא מבין כלום בשיעור הזה. המורה אמר לי שיכול להיות שארד הקבצה.
אמא: ואיך זה בשבילך?
נאור: לא יודע.
אמא: זה מלחיץ או מבאס אותך? אתה מרגיש שאולי הקבצה ב' יותר מתאים לך כרגע ועדיף כבר לרדת?
נאור: בעיקר מעצבן. כי אני רוצה להיות בהקבצה א'.

הבה נתבונן בשיחה: בשיחה הראשונה שאלה אמא של נאור "איך היה היום בלימודים?" – עבור נאור זו הייתה שאלה גדולה, אולי כללית מידי עבורו. עכשיו היא שואלת "איזה מקצועות היו היום בלימודים?" זו שאלה קונקרטית ופשוטה יותר שאליה הוא יכול להשיב. וכך כאשר הוא מספר לה אודות המקצועות הנלמדים הוא בדרך אגב משתף על הקושי במתמטיקה. לאחר מכן, אמא שואלת "ואיך זה בשבילך?". על שאלה זו נאור משיב "לא יודע", אך שאלה זו כללית מידי עבורו. אולם, לאחר שהיא מציגה בפניו תפריט של אפשרויות הוא משיב "בעיקר מעצבן". נאור מתבונן במגוון התשובות ובוחר ומתייחס למה שקיים. ככה נוח לו יותר. פיגום נוסף כללי בשיחה- ההקשר של השיחה. לא שיחה בעיצומו של יום, אלא מציאת זמן שמאפשר לנאור לשתף פעולה.

סיכום
כדרכה של הפדגוגיה המאמינה בתיווך ודרכי הוראה מגוונת, כך במפגשים עם ילדנו יש מקום לפיגומים. ההנחה היא, שאין ילד שאינו  מסוגל להביע את עצמו, אלא שההורים ואנשי החינוך לא מצליחים לזהות את הפתח והנתיב לשיחה עמו. אחריותו של איש החינוך לכוון את התדר המתאים, כדי שהילד יוכל להקשיב ולהגיב. במאמר זה הוצגו בקיצור רב שלושה פיגומים: שאלה קטנה שמזמינה תשובה קונקרטית (מקצועות הלמידה של נאור) שפעמים דרכה הילד מרחיב, הצגת תפריט של תשובות שדרכו הילד יכול להתייחס, ויצירת מרחב מאפשר ומזמין. ישנן כמובן עוד דרכי תיווך רבות ומגוונות דרכן יוכל הילד להרגיש נינוח יותר במפגש עם ההורה, להבין את עצמו קצת יותר, ופנוי יותר לקבל הכוונה ותמיכה מהוריו. בהצלחה!