צרו קשר

ההורה "הטוב"

"נכשלתי כהורה"
ההורים של ארז רואים את ההידרדרות הדתית של בנם מתרחשת מול עיניהם. הוא מזמן כבר אינו מגיע לבית הכנסת, מגלגל את עיניו כשאבא אומר בשולחן שבת דבר תורה, יוצא מהבית ללא כיפה ועוד. ההורים ניסו כבר את הכל- שיחות עם הרב של ארז, ניסיונות לשוחח על ההידרדרות, דרכים יצירתיות לגרום לו להתחזק יותר, אך ללא הועיל. "נכשלנו כהורים" אומרים ההורים בעצב ותסכול "הדבר הכי חשוב לנו בחיים לא עבר לארז. איפה טעינו!?"

"מיהו הורה טוב?"
הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו טען, שבעולם המודרני מוקדי הכוח שבחברה קובעים מה נכון ומה לא נכון, מהי הצלחה וכישלון ואנשים מעריכים את עצמם מול אותם קביעות וציפיות. פוקו קרא לאנשים לאתגר ולברור את הרעיונות הללו ולא להתיישר על פי הם באופן אוטומטי. הגישה הנרטיבית, בהתבסס על פוקו, טענה שגם ביחס ל"הורות הטובה" ישנם קביעות וציפיות של החברה  שהורים  מנסים להתיישר על פי הם, גם אם זה באופן לא מודע. גישות אלו יצרו בתוך החברה כעין סקאלה של "ההורה הטוב" וכל הורה ממקם את עצמו בטווח הסקאלה לפי הפרמטרים שנקבעו. אם ההורה ממוקם גבוה בסקאלה הרי שבכך מצא הוא את נחלתו, ואם לאו, ההורה עלול לחוש אשמה וכישלון.



"הכל מבית!"
ההורים של ארז חווים כישלון. הגישה הנרטיבית אינה מעוניינת לבטל את מה שחשוב ויקר  להורים - שארז ימשיך בדרך התורה, או לעמעם את תחושת הכאב של ההורים למה שהם קוראים "הידרדרות דתית", אלא לאתגר את הרעיון החברתי, שהורים לילדים עם רמת דתיות השונה מציפיות הוריהם הינם הורים שנכשלו בחינוך הילדים. נדגים זאת בתמליל השיחה:  

אמא: נכשלנו כהורים. פשוט נכשלנו. זה קשה ומעציב מאוד. חשוב לנו היה שארז יהיה דתי וישמור תורה ומצוות.
אבא: זו דרך התורה ואנחנו מאמינים בה. זו הדרך ואין בלתה.
מטפל: אני מבין שחשוב לכם שארז ילך בדרך התורה ושאין בלתה. אני שואל עליכם, מה זה אומר עליכם כהורים שארז לא הולך לכיוונים הללו?
אבא: אממ..לא יודע איך להגיד את זה יותר בעדינות...אנחנו הורים גרועים. לא הצלחנו במשימה. אין לארז מערכת יחסים טובה עם הקב"ה וזה אוכל אותנו.
מטפל: אז במובן מסוים, הורים גרועים הינם הורים שמערכת היחסים של ילדיהם עם הקב"ה היא רחוקה והורים טובים הינם הורים שמערכת היחסים של ילדיהם עם הקב"ה היא קרובה. מאיפה הגיע הרעיון הזה? איזה שיח חברתי תומך ברעיון הזה?
אמא: הכל מהבית.. אין מה לעשות. בסוף הכל מתחיל ונגמר בבית. אם ילדים דתיים או לא – זה תלוי בבית בו הם התחנכו.
מטפל: ומה את חושבת על הרעיון הזה? את מסכימה שבאמת "הכל מהבית"?

בשיחה זו, ההורים מספרים שהם "הורים גרועים" כי ארז אינו דתי. ההזמנה להורים היא להתבונן בתפיסה זו כתפיסה ששורשה אולי ברעיונות של החברה. האמא מציגה הנחה חברתית ש"הכל מהבית", שכל חינוכו של בנה נובע מההורים, שלהורה יש אחריות (כמעט) מוחלטת ליחסים של הילדים שלו עם הקב"ה. לכן, היא מציבה את עצמה נמוך בסקאלת ההורה הטוב.
השאלות של המטפל בתמליל השיחה, מנסות לאתגר את ההנחה הזו שנוכחת בזהות ההורית שלהם. אותה הנחה נוקשה שאומרת "אתם האחראים הבלעדיים למערכת היחסים של הילדים שלכם עם הקב"ה, נכשלתם". בשיחה זו ההורים מוזמנים להתבונן בהנחה זו ובמה שהיא מכתיבה להם, ולבחון האם הם מסכימים איתה או לא, האם לדעתם ישנם סיבות והשפעות אחרות לבחירות של ילדם.

הורות רבת פנים
הגישה הנרטיבית מתייחסת להורות, כמו לנושאים רבים נוספים, כרבת פנים, כמרובת סיפורים, כמרובת אפשרויות. כלומר, אין מדד אחד ובלעדי לזהות ההורית. הבה נמשיך בתמליל השיחה:

מטפל: אז מדד אחד שחשוב לכם כהורים הוא שהילד ימשיך בדרך התורה. ישנם דברים נוספים שיקרים לליבכם שחשובים לכם כהורים?
אבא: שמחה. לנו חשוב כהורים שהילדים יהיו שמחים.
אמא: ואני מרגישה שבעניין הזה די הצלחנו. אגב, גם ארז הוא ילד די שמח ועליז. תמיד אומרים לנו שאנחנו משפחה שמחה.
מטפל: תוכלו לספר לי קצת על "משפחה שמחה".
אבא: אנחנו יושבים ביחד בשבתות ו...יש צחוקים בארוחות...כיף לשבת אחר כך במטבח...יש זרימה בבית...מטיילים המון.
מטפל: אז מה אתם חושבים שיש בכם ההורים שאפשר ל"משפחה שמחה" להופיע? איזה מיומנויות הבאתם כהורים שמאפשר למשפחה ולילדים להיות שמחים?

לסקאלת "ההורה הטוב" יש יכולת להשתלט על ההורה ולהציג להורים דבר אחד בלבד, הסיפור הדומיננטי של הכישלון יכול לצבוע את כל חווית ההורות שלהם. השמחה (ועוד) שיש במשפחה הזו הייתה סיפור רקע, כמעט ללא נוכחות. בתמליל שיחה זו, ההורה מתבונן בדברים נוספים שחשובים לו.  ההזמנה להורים, היא לראות רחב ועשיר את ההורות שלהם ולא להישאב למערבולת "השחור והלבן" שהחברה עלולה להכתיב להם.

אחרית דבר
הגישה הנרטיבית מציעה להורים: (1) לשאול פחות האם אני הורה טוב ולשאול יותר: האם אני פועל בכיוון החשוב לי, בהתאם לערכים שלי, בהתאם לתקוות ולרצונות שלי. (2) לאתגר את הרעיונות החברתיים, שלעתים מייצרים אשמה וייאוש. (3) לראות את ההורות באופן עשיר ורחב.