צרו קשר

הורות כנגד הבעיה ובעד הילד

"והנער איננו איתי"
דוד, נער בן 15 נכנס עם הוריו לטיפול. ההורים המודאגים מספרים למטפל שהם מרגישים חסרי אונים ו"לא יודעים מה אפשר עוד לעשות". המטפל מתעניין ומגיב בשאלות על הבעיה שלו "כמה זמן זה קורה? ומתי?". ההורים משיבים, אולי הנער מצטרף, המטפל שואל וכך חוזר חלילה. המבוגרים שבחדר מתארים ומפרשים את ההתנהגות של הנער דרך העיניים שלהם. הבעיה מייצגת את דוד, מגדירה את זהותו. פעמים שהבעיה צובעת את המציאות בצורה כל כך מוחלטת עד אשר לא נשאר לדוד כל זהות אחרת מלבד הבעיה. ההורים שוכחים כביכול את מכלול הזהות של ילדם, ובתהליך מקביל אף הנער עלול לשכוח את עצמו מעבר לבעיה, את הנקודות האחרות שבחייו. וכך מסכמים הוריו של דוד "הוא מתבייש מכל דבר, קשה לחיות ככה". דוד חש בדידות וייאוש, לאחר שני מפגשים הוא מחליט שאיננו מעוניין יותר בטיפול ושאין לו שום בעיה.

החצנת הבעיה
הגישה הנרטיבית לא רואה את הבעיה כחלק מהאדם אלא כדבר חיצוני לו. ההתייחסות להתנהגות הבעייתית היא כאל אובייקט נפרד מהאדם, שאינו נובע מאישיותו ושאינו טבוע בתכונותיו. כלומר, הבעיה היא הבעיה ולא האדם עצמו. לכן, אל תקרי דוד מתבייש אלא הבושה משתקת את דוד ובכך משפיעה עליו ועל היחסים שלו עם הוריו. ניסוח זה מאפשר לראות את דוד בנפרד מהבושה. החצנת בעיית הבושה או כל בעיה אחרת מאפשרת לבחון את הבעיה כישות נפרדת ומתוך כך להבין מה הטקטיקות שלה, מתי במיוחד היא אוהבת להופיע, באיזה הקשר הצלחנו להתגבר עליה ובאיזה הקשר לא. כאשר הבעיה חיצונית לנו, אנו יכולים לפעול נגדה, לראות ביתר קלות את הכוחות ויכולות שלנו להתגבר עליה.

מטפל: אז, איך היחסים בזמן האחרון בין דוד ל"בושה"?
אמא: (מחייכת) מה הכוונה?
מטפל: אני שואל, איך היחסים? האם קרובים או רחוקים? האם הבושה בקשר הדוק עם דוד לאחרונה או שלא? האם הם בתקופה טובה או שהם נמצאים במתח כלשהו?
דוד: נראה לי ש...היחסים ממש הדוקים...אני מתבייש כל הזמן...
מטפל: אז, הבושה גורמת לך להתבייש כל הזמן?
דוד: לא ממש כל הזמן...בדרך כלל...
אבא: אולי דוד תספר מה שקרה אתמול?
דוד: (משפיל מבט) מממ...
מטפל: דוד, האם זה מתאים לך לספר מה שקרה אתמול?
דוד: אממ, נראה לי שכן. אתמול הלכנו לחנות ספרים ורציתי לשאול את המוכר האם יש לו ספר מסוים שרציתי. אולם הבושה לא הרשתה לדבר איתו...(מחייך קמעא).
מטפל: מה הבושה אמרה לך ברגע שעמדת מול המוכר ורצית לשאול אותו לגבי הספר המסוים?
דוד: הבושה הזהירה אותי לשאול את המוכר שום דבר.
מטפל: כי אם תשאל אותו מה יכול לקרות לדעתה של הבושה?
דוד: לא אצליח לדבר בקול, ואז המוכר לא ישמע אותי ויתחיל לצחוק.
מטפל: ולמה לדעתה של הבושה לא תצליח לדבר בקול?

בתמליל זה, משוחחים על הבושה כחיצונית לדוד, דבר זה מאפשר לדוד להתבונן בעצמו לא מתוך מקום של אשמה וכעס על עצמו. הוא מאמץ מהר מאוד את השפה המוחצנת "הבושה לא הרשתה לדבר איתו" ומחייך קמעא. החיוך הוא לאו דווקא מהמשחק המצחיק הזה, אלא דווקא משחרור מסוים. אם עד עכשיו דוד היה צריך לספק תשובות לבושה, פתאום התהפכו היוצרות והבעיה צריכה להסביר את עצמה מול דוד. המושכות חזרו אליו, הוא מנהל עם הבושה דו-שיח ומגלה להפתעתו שכדרכם של בעיות דבריה קצרים, חתומים וסתומים. אם עד כה היו היחסים של דוד עם הבעיה בבחינת מצוות אנשים מלומדה, הרי שעכשיו מתקיים בירור. בתמליל קצר זה דוד מרים את הראש מול הבעיה שעומדת כנגדו ולא בתוכו, ומקיים איתה שיח משותף.


ההורים
הבעיה משפיעה לא רק על האדם עצמו אלא גם על הסובבים איתו. הבה נעיין בתהליך שעובר על ההורים בשיחה מוחצנת.

מטפל: אני שואל אתכם ההורים. מה דעתכם לגבי הבושה? מה עמדתכם לגביי הדברים שהיא אמרה בחנות?
אבא: לא יודע.
אמא: אנחנו לא מסכימים איתה, דוד יכול לדבר בקול.
אבא: נכון, לפני כחודשיים נדמה לי, היינו בשיעור תורה ביחד עם דוד ואני זוכר שהוא שאל בקול את הרב שאלה במהלך השיעור. האמת, שכבר אז זה די הפתיע אותי.
אמא: אני נזכרת שגם כשדוד היה תלמיד ביסודי, המורה הייתה מספרת שהוא משתתף יפה בשיעורים ומדבר בצורה ברורה.
מטפל: דוד, ההורים מספרים שלפני חודשיים דיברת בקול בשיעור תורה וגם בשיעורים ביסודי היית משתתף בשיעור ומדבר. איך זה מסתדר ביחד עם דבריה של הבושה שאתה לא יכול לדבר בקול בחנות?
דוד: הבושה אומרת שזה היה במקרה...
אבא: לא הבנתי מה הבושה אומרת, מה זאת אומרת במקרה?
דוד: אממ...
אמא: דוד, האם אתה מסכים עם מה שהבושה אומרת לך?
דוד: בערך...

הבעיה עלולה לגרום להורים לכעוס על הילד שלהם. מה שמתחולל בשיח המוחצן הוא שאף ההורים מצטרפים להתמודדות מול הבושה. הכעס איננו מופנה עוד לדוד, אלא לבושה עצמה ולמה שהיא אומרת לו. ההורים מוחים נגד הדברים שהיא אומרת לדוד, ובכך נוצרה סוג של אופוזיציה משותפת לא כנגד דוד אלא נגד הבושה. פועל יוצא של זה הוא פחות אשמה על ההורות או על דוד ויותר עידוד וחיזוק משותף של בני המשפחה כנגד הבעיה שפוגעת בדוד ובהם. ההורים סיפרו מקרים שמעידים בעצם שהבעיה אינה מוחלטת ובלתי מנוצחת, סיפורים אשר הבעיה מעוניינת שהם ודוד לא יראו.

הורות תומכת
נעבור מחדר הטיפול לבית שלנו. יסוד ההחצנה אינו נחלתו של עולם הטיפול, הרעיון שאנחנו ההורים ניצבים מול הבעיה ולא מול הילד שייכת לכל דינמיקה של בית. איננו מסירים את האחריות של ילדנו ממעשיו, איננו מעבירים את הציפיה לשינוי לאובייקט אחר. להיפך, אנחנו מצפים מהילד שיפתח מלחמה מול הבעיה. המקום שלנו כהורים הוא לא לעמוד בעיצומה של מלחמה ולעודד את האויב של ילדינו, אלא לעמוד ליד הילד הנלחם. תפקידנו כהורים הוא לעודד אותו, לומר לו שהוא לא בעיה, הוא נלחם מול הבעיה עצמה ושהוא יכול לנצח אותה, יש בו את היכולות שאנחנו כהורים מכירים. בכך אנו מאירים לו את כלי הנשק שיש בקרבו כדי שיוכל לנצח את המלחמה שלו. במאבק הזה מול הבעיה, עלינו להיזהר לא לשמש בטעות כחרב פיפיות, עלינו לעזור לדוד למצוא את חלוקי הנחל המתאימים מול אותו אויב, שנראה רק בכאילו כל כך גדול.